תקציר הפרשה
“ואלה המשפטים”: מיד אחרי סיני, התורה יורדת אל חיי היומיום. היא פותחת בעבד עברי, העובד שש שנים ויוצא לחופשי (ואם הוא רוצה להישאר, נרצעת אזנו בדלת), ובאמה העבריה. אחר כך דיני נפשות: רוצח ומה שמבדיל אותו מן ההורג בשגגה (ולו מקום מקלט), מכה אביו ואמו ומקללם, וגונב איש. אחר כך חבלות (“עין תחת עין”, שהתורה שבעל פה מפרשת כממון), שור נגח (תם או מועד), בור פתוח, גניבה (כפל, וארבעה וחמישה לשור ושה), הגנב הבא במחתרת, נזקי מבעה והבער, וארבעת השומרים (חינם, שכר, שואל ושוכר). אחר כך המפתה בתולה, המכשפה, השוכב עם בהמה והזובח לאלהים.
התורה מדגישה: “וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים”, ולא אלמנה ויתום. ההלוואה בלי נשך; שלמת הרע הממושכנת מושבת עד בוא השמש. לא לקלל אלהים (דיינים) ונשיא; להביא ביכורים; “ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו”. דיני המשפט: לא לשאת שמע שווא, לא ללכת אחרי רבים לרעות, להשיב שור אויבך התועה ולעזוב עמו את חמורו הרובץ, לא לקחת שוחד. אחר כך השמיטה, השבת, שלושת הרגלים, ו”לא תבשל גדי בחלב אמו”, מקור איסור בשר בחלב.
ה’ מבטיח מלאך שילך לפני ישראל ומודיע על כיבוש הארץ “מעט מעט”. ולבסוף כריתת הברית: משה כותב וקורא את ספר הברית, והעם עונה “נעשה ונשמע”. הזקנים רואים מראה “כמעשה לבנת הספיר”, ומשה עולה אל ההר ארבעים יום. הזוהר מקדיש לפרשה זו את “סבא דמשפטים” הנודע, הקורא בדיני העבד את סודות הנשמות וגלגוליהן.
תקציר ההפטרה
“הדבר אשר היה אל ירמיהו”
הטקסט בספר ירמיהו: ל”ד, ח’–כ”ב ול”ג, כ”ה–כ”ו
ירושלים נצורה בידי בבל. המלך צדקיהו כורת ברית עם העם: כל אחד משלח את עבדו העברי לחופשי, כמצוות התורה. אבל כשצבא בבל מתרחק לזמן מה, הם שבים וכובשים אותם לעבדים. ירמיהו מודיע: הואיל ולא קראתם דרור איש לאחיו, “הנני קורא לכם דרור… אל החרב, אל הדבר ואל הרעב”. ההפטרה מסתיימת בנחמה: אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי, גם זרע יעקב ודוד עבדי אמאס.
הקשר בין הפרשה להפטרה
הדין הראשון בפרשה הוא שחרור העבד העברי אחרי שש שנים; ההפטרה מראה מה קורה כשרומסים אותו. לדברי הנביא, דווקא דין זה נכרת ביום יציאת מצרים: מי שיצא לחירות אינו רשאי לשעבד את אחיו. לעתים קרובות שבת זו היא גם שבת שקלים, ובה הפטרת יהואש המלך המחזק את בדק הבית.