תקציר הפרשה
ה’ מצווה את משה לקחת תרומה “מאת כל איש אשר ידבנו לבו”: זהב, כסף ונחושת, תכלת, ארגמן ותולעת שני, שש, עיזים, עורות, עצי שיטים, שמן, בשמים ואבני שוהם. “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”: לא “בתוכו” אלא “בתוכם”, בתוך כל אחד ואחד, כדברי רבותינו.
התורה מתארת כל כלי: הארון מעצי שיטים מצופה זהב מבית ומחוץ, ובדיו שלא יסורו ממנו לעולם, והכפורת ועליה שני כרובים פנים אל פנים, פורשי כנפיים: “ונועדתי לך שם… מבין שני הכרובים”. השולחן ללחם הפנים. המנורה בעלת שבעת הקנים, מקשה אחת של זהב, ובה גביעים, כפתורים ופרחים משוקדים, “בתבניתם אשר אתה מראה בהר”.
אחר כך יריעות המשכן משש ומצמר צבוע, מעשה חושב כרובים, ויריעות עיזים עליהן, ומעליהן עורות אילים מאודמים ועורות תחשים; הקרשים מעצי שיטים על אדני כסף, ובריחיהם; הפרוכת המבדילה בין הקודש ובין קודש הקודשים, ומסך הפתח. ולבסוף מזבח הנחושת לעולות וחצר המשכן. רש”י מביא שיעקב אבינו נטע ארזים במצרים לצורך המשכן, ובניו נטלו אותם עמם ביציאתם.
בנוסח הספרדי של ליל שבת אומרים “כגוונא”, קטע מן הזוהר על פרשתנו, המתאר את השבת כסוד האחדות.
תקציר ההפטרה
“וה’ נתן חכמה לשלמה”
הטקסט בספר מלכים א’: ה’, כ”ו–ו’, י”ג
שלמה המלך, בשלום עם חירם מלך צור, מגייס מס עובד עצום: כורתים בלבנון לארזים, חוצבים בהר. הוא מתחיל לבנות את הבית בשנת ארבע מאות ושמונים לצאת בני ישראל ממצרים. האבנים הוכנו במחצבה, כך ש”מקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו”. ה’ אומר לו: “אם תלך בחוקותי… ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזוב את עמי ישראל”.
הקשר בין הפרשה להפטרה
הפרשה מתארת את המשכן במדבר, ההפטרה את בית המקדש בירושלים. שניהם נבנים בנדבת הכלל, ושניהם נושאים אותה הבטחה: “ושכנתי בתוכם”, בתנאי שלב העם יהיה מקדש.