נח: פרשה והפטרה

תקציר הפרשה

פרשת נח פותחת בהצגתו של נח כאיש "צדיק תמים בדורותיו". כאשר השחיתות והאלימות מלאו את הארץ, אלוהים מחליט להשמיד את כל החיים באמצעות מבול. הוא מצווה על נח לבנות תיבה כדי להציל את משפחתו וזוג מכל מין של בעלי חיים (ושבעה זוגות מהחיות הטהורות). לאחר 120 שנות בנייה, המבול יורד במשך ארבעים יום וארבעים לילה, והמים מכסים את הארץ במשך מאה וחמישים יום לפני שהם מתחילים לרדת. לאחר תהליך התייבשות ארוך, נח יוצא מן התיבה, 365 ימים לאחר תחילת המבול, מקריב קורבן, ואלוהים מבטיח לא להשמיד שוב את העולם בדרך זו. הוא כורת ברית עם נח, שאותה מסמל הקשת בענן. מאוחר יותר, נח נוטע כרם, משתכר, ואירוע מטריד מתרחש בינו לבין בניו: הוא ערום ושני בניו שם ויפת מכסים אותו בקנאות, ובכך זוכים כל אחד בברכה, בעוד חם ובנו כנען מקוללים.

התורה מונה לאחר מכן את שבעים האומות שיצאו מבניו ומעניקה לנו את תצורתו המוקדמת של העולם כולו, ולאחר מכן מספרת את סיפור מגדל בבל: בני האדם, המאוחדים בשפה אחת, רוצים לבנות מגדל כדי "לעשות להם שם", אך אלוהים בולל את שפתם ומפיץ אותם. הפרשה מסתיימת בשושלת משם ועד תרח, אביו של אברם (אברהם), ומציגה את השלב הבא בהיסטוריה המקראית.

תקציר ההפטרה

"רָנִּי עֲקָרָה" ("שמחי [ירושלים] אשה עקרה")
הטקסט בספר ישעיהו: נ"ד, א'–י' לספרדים ונ"ד, א'–נ"ה, ה' לאשכנזים

ההפטרה נמצאת בספר ישעיהו, ומכסה את התקופה של 3140-3228 (כלומר -620/-532), בערך 700 שנה אחרי יציאת מצרים ו-200 שנה אחרי דוד המלך.

ההפטרה נפתחת בדברי נחמה המופנים לירושלים, המושווית לאישה עקרה שתלד יותר מזו שהיו לה ילדים. אלוהים מבטיח שתקופת הבדידות והגלות היא זמנית בלבד, וכי עתיד מזהיר מצפה לה. הוא משווה את זעמו לזה שהיה בזמן "מי נח", אך נשבע שלא ידחה שוב את עמו. ירושלים מתוארת כעיר בנויה מחדש, נוצצת מאבנים יקרות, שילדיה ילמדו מפי אלוהים עצמו. אלוהים קורא לעמו להזין את עצמם מבחינה רוחנית ללא תשלום: "לכו קנו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב". כך הוא מחדש את בריתו הנצחית עם דוד, ומבטיח כי האומה תהפוך לעד לעמים.

אף על פי שחורבן בית המקדש הראשון טרם התרחש, נבואה זו כבר מבשרת על שיקום עתידי לאחר הגלות, ועל קשר מחודש עם מלכות בית דוד.

הקשר בין הפרשה להפטרה

ההפטרה מתייחסת במפורש ל"מי נח" כדי להמחיש את זעמו החולף של אלוהים, המוחלף כעת בהבטחה לאהבה נצחית כלפי ישראל. כשם שאלוהים נשבע, לאחר המבול, לא להשמיד שוב את הארץ, הוא מצהיר דרך הנביא ישעיהו כי לא ידחה עוד את עמו למרות חטאיו. כך, שני הטקסטים חולקים את הנושא המרכזי של משפט חמור שאחריו ברית, עם סמל אלוהי חזק (הקשת בענן בפרשה, שיקום ירושלים בהפטרה). שניהם מבטאים את נאמנותו של אלוהים להבטחותיו ואת התקווה להתחדשות לאחר החורבן.

הפרשה בוידאו