תקציר הפרשה
“בא אל פרעה”. ה’ אומר למשה שהכביד את לב פרעה “למען תספר באזני בנך ובן בנך”. המכה השמינית: ארבה, האוכל את כל יתר הפליטה מן הברד; עבדי פרעה מתחננים: “הטרם תדע כי אבדה מצרים?” המכה התשיעית: חושך, “וימש חושך”, שלושה ימים; אבל “לכל בני ישראל היה אור במושבותם”. פרעה מגרש את משה: “אל תוסף ראות פני”.
ה’ נותן לעם את המצווה הראשונה: “החודש הזה לכם ראש חודשים”, קידוש החודש ולוח השנה. אחר כך דיני קרבן הפסח: שה הנלקח בעשור לחודש ניסן, נשמר עד הארבעה עשר ונשחט בין הערביים; דמו על המשקוף ועל שתי המזוזות; נאכל צלי אש, על מצות ומרורים, בלילה, “מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם”. ה’ “ופסח על הפתח”. ואחריהם דיני החג לדורות: שבעת ימי מצות ואיסור חמץ.
בחצות הלילה המכה העשירית: מכת בכורות, מבכור פרעה ועד בכור השבי. צעקה גדולה במצרים; פרעה משלח את העברים באותו לילה. הם יוצאים בחיפזון ובצקם לא החמיץ; הם לוקחים כלי כסף וכלי זהב שביקשו מן המצרים, כפי שהובטח לאברהם. שש מאות אלף רגלי יוצאים מרעמסס, ועמם ערב רב, בתום 430 שנה. זה “ליל שימורים לה’”.
הפרשה נותנת אחר כך את דיני מי רשאי לאכול מן הפסח, את קדושת הבכורות ופטר חמור, ואת הציווי לספר לבן על יציאת מצרים: “והגדת לבנך”, מצוות ההגדה. היא מסתיימת בשתי הפרשיות הראשונות של התפילין (“קדש לי” ו”והיה כי יביאך”), “לאות על ידך ולזכרון בין עיניך”.
תקציר ההפטרה
“הדבר אשר דבר ה‘“
הטקסט בספר ירמיהו: מ”ו, י”ג–כ”ח
שמונה מאות שנה אחרי יציאת מצרים, ירמיהו מבשר שנבוכדראצר מלך בבל יכה את מצרים: “עגלה יפה פיה מצרים, קרץ מצפון בא”. אלוהיה ופרעה שלה יימסרו. אבל ההפטרה מסתיימת בנחמה לישראל: “ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק… כי אעשה כלה בכל הגויים אשר הדחתיך שמה, ואתך לא אעשה כלה.”
הקשר בין הפרשה להפטרה
כמו בפרשה, מצרים לוקה ואלוהיה נשפטים. אבל בעוד הפרשה מתארת את היציאה הניסית, ההפטרה פונה לישראל שבגלות: ה’ מבטיח שיהיה שוב עם יעקב לגאולה חדשה.