תקציר הפרשה

יעקב שולח מלאכים אל עשו אחיו, הבא לקראתו וארבע מאות איש עמו. יעקב ירא; לפי רש”י הוא התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה (“קטנתי מכל החסדים”) ולמלחמה, וחילק את מחנהו לשניים. הוא שולח לעשו עדרים במנחה, עדר אחר עדר.

בלילה, לבדו במעבר יבוק, “ויאבק איש עמו” עד עלות השחר; חז”ל ראו בו את שרו של עשו. המלאך נוגע בכף ירכו ומברך אותו: שמו נעשה ישראל. יעקב קורא למקום פניאל, “כי ראיתי אלהים פנים אל פנים”. מכאן האיסור לאכול את גיד הנשה.

הפגישה: יעקב משתחווה שבע פעמים, עשו רץ לקראתו ומחבקו; האחים נפרדים בשלום, ויעקב יושב בסוכות ואחר כך בשכם, שם הוא קונה חלקת שדה. שם דינה נלקחת ומעונה בידי שכם בן חמור. אחיה שמעון ולוי דורשים מאנשי העיר להימול, ואז תוקפים את העיר; יעקב מוכיח אותם על כך.

ה’ שולח את יעקב לבית אל: הוא מצווה על ביתו להסיר את אלהי הנכר ובונה מזבח. שם מתה דבורה, מינקת רבקה. ה’ מאשר את השם ישראל ואת הבטחת הארץ. בדרך אפרתה מתה רחל בלדתה את בנימין; היא נקברת סמוך לבית לחם, שם, כדברי ירמיהו, “רחל מבכה על בניה”. אחר כך מעשה ראובן ובלהה, ורשימת שנים עשר בני יעקב. יעקב בא אל אביו בחברון; יצחק מת בן 180, ושני בניו קוברים אותו. הפרשה מסתיימת בתולדות עשו ובמלכים אשר מלכו בארץ אדום “לפני מלך מלך לבני ישראל”.

תקציר ההפטרה

“חזון עובדיה”
הטקסט בספר עובדיה: א’, א’–כ”א

הספר הקצר ביותר בתנ”ך, כולו מופנה אל אדום, צאצאי עשו. אדום חושב שאין מי שיגיע אליו, “ואם בין כוכבים שים קנך”, אך ה’ יוריד אותו. הנביא מוכיח את אדום על ששמח לאיד אחיו יעקב ביום חורבן ירושלים. הוא מבשר: “והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשו לקש”, ומסיים: “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לה’ המלוכה”. לפי התלמוד (סנהדרין ל”ט ע”ב), עובדיה היה גר אדומי: מי שראה מבפנים את בית עשו היה הראוי ביותר להתנבא עליו.

הקשר בין הפרשה להפטרה

הפרשה מספרת על מפגש יעקב ועשו ומסתיימת במלכי אדום; ההפטרה מבשרת על סוף סיפורו של אדום ועל מלכות ה’ בציון. המאבק הלילי עם שרו של עשו מגיע לסיומו באחרית הימים.