תקציר הפרשה

וישב יעקב בארץ כנען. יוסף, בן 17, רועה עם אחיו ומביא את דבתם רעה אל אביהם. יעקב אוהב אותו מכל בניו ועושה לו כתונת פסים. ליוסף שני חלומות: אלומות המשתחוות לאלומתו, ואחר כך השמש, הירח ואחד עשר כוכבים. קנאת אחיו גוברת.

אביו שולח אותו לראות את שלום אחיו בשכם, והוא מוצא אותם בדותן. הם מבקשים להמיתו; ראובן מציע להשליכו אל הבור, “ריק, אין בו מים, אבל נחשים ועקרבים יש בו” (רש”י), כדי להצילו אחר כך. בעצת יהודה הוא נמכר לשיירה היורדת מצרימה. האחים טובלים את הכתונת בדם שעיר עזים; יעקב סבור שבנו נטרף, וממאן להתנחם.

ואז סיפור יהודה ותמר: שני בניו הראשונים של יהודה, ער ואונן, מתים; תמר, שלא ניתנה לבן השלישי, מתחפשת ומתעברת מיהודה עצמו. כשעומדים לשרפה, היא שולחת בחשאי את משכונותיו בלי להלבין את פניו ברבים, ויהודה מודה: “צדקה ממני”. נולדים התאומים פרץ וזרח; מפרץ יצא דוד המלך, והמשיח.

במצרים קונה פוטיפר את יוסף; ה’ מצליח את כל מעשיו, והוא נעשה ממונה על ביתו. אשת פוטיפר מנסה לפתותו; הוא מסרב (“ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים?”) ובורח ומשאיר בידה את בגדו. הוא מואשם ומושלך לבית הסוהר, ושם זוכה באמון שר בית הסוהר. שם הוא פותר את חלומות שר המשקים (ישוב לכנו בעוד שלושה ימים) ושר האופים (ייתלה בעוד שלושה ימים). הכול מתקיים, אבל “ולא זכר שר המשקים את יוסף, וישכחהו”.

תקציר ההפטרה

“כה אמר ה’ על שלשה”
הטקסט בספר עמוס: ב’, ו’–ג’, ח’

עמוס, רועה מתקוע, מוכיח את ממלכת ישראל על העוול: “על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים”, הם רומסים את הדלים. ה’ מזכיר את כל מה שעשה למענם, מיציאת מצרים ועד הנביאים והנזירים ששלח. “רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם.” וההפטרה מסתיימת: “אריה שאג, מי לא יירא? ה’ אלהים דיבר, מי לא יינבא?”

הקשר בין הפרשה להפטרה

המדרש קורא ב”מכרם בכסף צדיק” את מכירת יוסף בידי אחיו, ב”נעלים” את מה שקנו בכסף המכירה. המסורת קושרת לחטא זה את סיפור עשרה הרוגי מלכות בתקופה הרומית, שאנו אומרים ביום הכיפורים. ההפטרה מראה שהצדק בין אחים הוא תנאי לקיום העם בארצו.