תקציר הפרשה

מקץ שנתיים ימים פרעה חולם: שבע פרות בריאות נאכלות בידי שבע פרות רזות, ואחר כך שבע שיבולים מלאות נבלעות בידי שבע שיבולים דקות. איש מחכמיו אינו יודע לפתור. שר המשקים נזכר סוף סוף ביוסף, ומריצים אותו מן הבור. יוסף עונה: “בלעדי, אלהים יענה את שלום פרעה”, ומסביר: שבע שני שובע, ואחריהן שבע שני רעב. הוא מייעץ למנות איש נבון שיאגור תבואה.

פרעה ממנה אותו למשנה למלך בהיותו בן שלושים: טבעת, בגדי שש, רביד זהב, שם חדש (צפנת פענח), והוא נושא את אסנת. נולדים מנשה (“כי נשני אלהים את כל עמלי”) ואפרים (“כי הפרני אלהים בארץ עניי”): בשמם מברכים את הבנים בליל שבת. יוסף אוגר בר בשני השובע; ואז הרעב פושט בכל הארץ.

יעקב שולח עשרה מבניו לשבור בר במצרים ומשאיר את בנימין בבית. הם משתחווים ליוסף ואינם מכירים אותו; הוא מכיר אותם ונזכר בחלומותיו. הוא מאשים אותם בריגול, אוסר את שמעון ודורש שישובו עם אחיהם הקטן. האחים מבינים את אשמתם כלפי יוסף: “אבל אשמים אנחנו על אחינו”. בדרך חזרה הם מוצאים את כספם באמתחותיהם. יעקב מסרב לשלוח את בנימין, עד שהרעב מכריח אותו ויהודה נעשה ערב לו.

במסע השני האחים מביאים מנחה וכסף משנה. יוסף מזמין אותם לסעוד בביתו, נכמרים רחמיו למראה בנימין, והוא יוצא לבכות. אחר כך הוא מצווה לשים את גביע הכסף שלו באמתחת בנימין. האחים נתפסים ושבים אל יוסף, והוא מכריז שבנימין יישאר לו לעבד. הפרשה נעצרת במתח הזה.

תקציר ההפטרה

“ויקץ שלמה”
הטקסט בספר מלכים א’: ג’, ט”ו–ד’, א’

בחלום בגבעון ביקש שלמה המלך הצעיר לא עושר, אלא “לב שומע” לשפוט את עמו. הוא מתעורר ושופט משפטו הראשון: שתי נשים טוענות לאותו תינוק. שלמה מצווה “גזרו את הילד החי לשניים”; האם האמיתית קוראת שייתנו אותו לאחרת. כל ישראל רואים “כי חכמת אלהים בקרבו”. למעשה, שבת מקץ חלה כמעט תמיד בחנוכה, ואז קוראים את הפטרת חנוכה (זכריה ב’–ד’).

הקשר בין הפרשה להפטרה

שני הטקסטים נפתחים בחלום ובהתעוררות (“וייקץ פרעה”, “ויקץ שלמה”). בשניהם מנהיג מקבל מאת ה’ חכמה להבין את הנסתר: יוסף פותר חלומות, שלמה קורא את לב האמהות.