תקציר הפרשה

אחרי מות מזכירה תחילה את מות שני בניו הבכורים של אהרן, נדב ואביהוא. אחר כך מצווה ה’ את אהרן, באמצעות משה, על עבודת יום הכיפורים: הקרבנות המיוחדים, הכניסה לקודש הקודשים שבו שורה השכינה, והגורל על שני השעירים. האחד קרב במקדש, והשני, השעיר המשתלח, נשלח לעזאזל, הצוק שבמדבר שממנו היו דוחים אותו.

התורה אוסרת להקריב קרבנות מחוץ למקדש וחוזרת על איסור אכילת הדם. לבסוף מונה הפרשה את העריות (גילוי עריות, ניאוף ועוד) ואת פולחן המולך, שבו היו מעבירים ילדים באש.

תקציר ההפטרה

“הלוא כבני כשיים”
הטקסט בספר עמוס: ט’, ז’–ט”ו לאשכנזים; ספר יחזקאל: כ”ב, א’–ט”ז לספרדים

בקריאה האשכנזית, עמוס הנביא מבשר על גלות הממלכה החוטאת, אך מבטיח שבית יעקב לא יושמד כליל. “ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנופלת”. ישראל ישוב לארצו, יבנה את עריו, יטע כרמים, ולא יינתש עוד מעל אדמתו.

בקריאה הספרדית, יחזקאל עורך את כתב האישום של ירושלים, “עיר הדמים”: אלימות, עבודה זרה, ביזוי הורים, עושק הגר, היתום והאלמנה, חילול השבת, והעריות המתוארות בפרשה. הוא מבשר על הפיזור בגויים.

הקשר בין הפרשה להפטרה

הפרשה נותנת את דיני הקדושה המאפשרים לישראל להישאר בארצו; שתי ההפטרות מראות מה קורה כשנוטשים אותם: הגלות. אבל קריאת עמוס מזכירה שהגלות אינה הסוף: ישראל נשאר קדוש, וה’ ישיבו לארצו לעולם.