תקציר הפרשה

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. בהרגישו שקצו מתקרב, הוא משביע את יוסף שלא יקברנו במצרים אלא עם אבותיו במערת המכפלה. יוסף מביא אליו את בניו מנשה ואפרים; יעקב מאמץ אותם כבניו (“אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי”), ומברך אותם כשהוא משכל את ידיו, ימינו על אפרים הצעיר. הוא אומר “המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים”, וקובע את ברכת הדורות: “ישימך אלהים כאפרים וכמנשה”. הוא נותן ליוסף את שכם חלק נוסף.

יעקב מקבץ את בניו: “האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים”. לפי רש”י ביקש לגלות את הקץ, ונסתלקה ממנו השכינה. אז הוא נותן לכל אחד ברכה לפי טבעו: תוכחה לראובן על פחזותו, ולשמעון ולוי על אפם; יהודה, גור אריה, מקבל את המלכות (“לא יסור שבט מיהודה”); זבולון לחוף ימים ישכון, יששכר נוטה שכמו לסבול עול התורה; דן ידין עמו; גד, אשר, נפתלי; יוסף, “בן פורת”, מקבל ברכות שמים ותהום; בנימין זאב יטרף. לפי המדרש, בניו ענו “שמע ישראל”, ויעקב לחש “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”.

יעקב מת בן 147. הוא נחנט, מצרים מבכה אותו שבעים יום, ולוויה גדולה מלווה אותו עד מערת המכפלה. האחים חוששים שעתה יוסף ינקום בהם; הוא מרגיע אותם: “ואתם חשבתם עלי רעה, אלהים חשבה לטובה”. יוסף רואה בני שילשים ומת בן 110, ומשביע את בני ישראל: “פקד יפקד אלהים אתכם, והעליתם את עצמותי מזה”. כך נחתם ספר בראשית, וכל הקהל קם ואומר: “חזק חזק ונתחזק”.

תקציר ההפטרה

“ויקרבו ימי דוד”
הטקסט בספר מלכים א’: ב’, א’–י”ב

לפני מותו מצווה דוד את בנו שלמה: “וחזקת והיית לאיש”, ושמור את מצוות ה’ “ככתוב בתורת משה, למען תשכיל את כל אשר תעשה”. הוא נותן לו גם הוראות על יואב, על בני ברזילי שיש לגמול להם חסד, ועל שמעי. דוד מת אחרי ארבעים שנה של מלכות ונקבר בעיר דוד. שלמה יושב על כסא אביו.

הקשר בין הפרשה להפטרה

שני הטקסטים נפתחים באותן מילים, “ויקרבו ימי” למות. יעקב ודוד, כל אחד על ערש דווי, מוסרים לבניהם צוואה רוחנית ומתווים את דרכו של העם לעתיד.