תקציר הפרשה
יצחק נושא את רבקה בהיותו בן ארבעים; היא עקרה, והוא מתפלל “לנוכח אשתו”. רבקה הרה תאומים המתרוצצים בקרבה; ה’ מגלה לה: “שני גויים בבטנך”, “ורב יעבוד צעיר”. יוצא ראשון עשו, אדמוני ושעיר, ואחריו יעקב, ידו אוחזת בעקב אחיו. עשו נעשה איש ציד, איש שדה; יעקב “איש תם יושב אהלים” של תורה. יום אחד עשו בא עייף מן השדה ומוכר את בכורתו בנזיד עדשים.
רעב בארץ; ה’ אוסר על יצחק לרדת מצרימה, כי הוא “עולה תמימה” שאינה יוצאת מן הארץ. בגרר הוא אומר על רבקה “אחותי היא”, ואבימלך מגלה את האמת. יצחק זורע ומוצא “מאה שערים”. הפלשתים מקנאים וסותמים את בארות אברהם; יצחק חוזר וחופר אותן ונותן להן את השמות שנתן אביו, ואחר כך חופר בארות חדשות: עשק, שטנה ורחובות. בבאר שבע ה’ נגלה אליו, ואבימלך כורת עמו ברית. עשו נושא שתי נשים חתיות, “ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה”.
יצחק, זקן ועיוור, מבקש לברך את עשו ומבקש ממנו להכין לו מטעמים מן הציד. רבקה שולחת את יעקב במקומו, לבוש בבגדי אחיו וידיו מכוסות בעורות גדיים. יצחק מהסס: “הקול קול יעקב והידיים ידי עשו”, ואחר כך מברך אותו: “ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ”. עשו שב, צועק “צעקה גדולה ומרה עד מאד”, ומקבל ברכה אחרת: “ועל חרבך תחיה”. הוא נשבע להרוג את יעקב. רבקה שולחת את יעקב אל לבן אחיה בחרן, ויצחק נותן לו את ברכת אברהם ומצווה עליו לקחת אשה משם. עשו, כדי למצוא חן בעיני אביו, נושא את מחלת בת ישמעאל.
תקציר ההפטרה
“משא דבר ה‘“
הטקסט בספר מלאכי: א’, א’–ב’, ז’
מלאכי, אחרון הנביאים, פותח את ספרו באהבת ה’ לישראל: “ואהב את יעקב, ואת עשו שנאתי”; אדום יבנה את חורבותיו, וה’ יהרוס. אחר כך הוא מוכיח את הכהנים בדורו המביאים על המזבח פיסח וחולה: “הקריבהו נא לפחתך!” ההפטרה מסתיימת בדמותו של הכהן האמיתי, אהרן: “תורת אמת היתה בפיהו… בשלום ובמישור הלך אתי, ורבים השיב מעוון.”
הקשר בין הפרשה להפטרה
ההפטרה חוזרת לזוג שבלב הפרשה, יעקב ועשו, ולבחירת ישראל. היא מזכירה גם מה עושה את יעקב ראוי לברכה: לא התחבולה, אלא “איש תם יושב אהלים”, מי שתורת אמת בפיו.