תקציר החג

פסח הוא חג החירות. הוא חל בט״ו בניסן ונמשך שבעה ימים בארץ ישראל ושמונה בחו״ל. ביום הראשון והאחרון (וביום השני והשמיני בחו״ל) חג ואסור במלאכה, ובימים שבאמצע חול המועד. אוכלים מצה שבעת הימים (ולא חמץ), ובליל הסדר מספרים את סיפור יציאת מצרים.

מצוות החג

• ליל הסדר: אכילת מצה ומרור, ארבע כוסות, סיפור יציאת מצרים (“והגדת לבנך”), ואכילת האפיקומן. בליל השני בחו״ל, ספירת העומר מתחילה.
• איסור חמץ: אין אוכלים חמץ ואין להחזיק בו שבעת הימים (שמות יג:ז). בודקים חמץ בליל י״ד, שורפים בבוקר, ומוכרים את שנשאר.
• שמירת מצה בהשגחה: מצה שמורה מזמן הקצירה או הטחינה, לפחות לליל הסדר.
• הלל מלא ביום הראשון (ובשני בחו״ל), והלל מקוצר בשאר הימים. תפילת טל בראשון.
• בשביעי של פסח: קריאת שירת הים, ושמחה על קריעת הים.
• מנהגי ספרדים: רבים מותרים בקטניות (אורז, חומוס), ובצאת החג עושים את המימונה במרוקו, חגיגה של שכנים ושל פריחה, עם מופלטה וירקות טריים.

מקורו ההיסטורי

בני ישראל היו עבדים במצרים שנים רבות. ה’ שלח את משה לפרעה, ועשר מכות הכו את מצרים, וה”מכה” האחרונה, מכת בכורות, הכתה בליל ט״ו בניסן, בעוד בני ישראל שחטו את קורבן הפסח ומרחו את דמו על המשקוף, ו”פסח ה’ על הפתח” (שמות יב:כג). פרעה שחרר אותם, והם יצאו בחפזון לפני שהבצק הספיק לתפוח: זו המצה. שבעה ימים אחר כך נקרע ים סוף. החג נקרא “חג המצות” ו”זמן חירותנו”.

המסר לימינו

ההגדה אומרת שבכל דור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים (פסחים קטז ע״ב). הדבר לא מוגבל לעבר: מצרים היא גם כל מה שמצר אותנו, וחירות היא מסע פנימי. המצה, “לחם עוני”, מזכירה שחירות מתחילה בענווה. והקבלה אומרת שהמצה היא “מיכלא דמהימנותא”, מזון האמונה. ובשבועות הקרובים, ספירת העומר הופכת את החירות לייעוד: לצאת ממצרים כדי לקבל תורה.