תקציר החג
פסח הוא חג החירות. הוא חל בט״ו בניסן ונמשך שבעה ימים בארץ ישראל ושמונה בחו״ל. היום הראשון והיום האחרון (ובחו״ל גם השני והשמיני) הם ימים טובים שאסורים במלאכה, והימים שבאמצע הם חול המועד. אוכלים מצה שבעת הימים (ולא חמץ), ובליל הסדר מספרים את סיפור יציאת מצרים.
מצוות החג
- ליל הסדר: אכילת מצה ומרור, ארבע כוסות, סיפור יציאת מצרים (“והגדת לבנך”), ואכילת האפיקומן. בליל הסדר השני בחו״ל מתחילים לספור את העומר.
- איסור חמץ: אסור לאכול חמץ ולהחזיק בו שבעת הימים (שמות יג:ז). בודקים חמץ בליל י״ד, שורפים בבוקר, ומוכרים את מה שנשאר.
- שמירת מצה בהשגחה: מצה שמורה מזמן הקצירה או הטחינה, לפחות לליל הסדר.
- הלל שלם ביום הראשון (ובשני בחו״ל), וחצי הלל בשאר הימים. תפילת טל ביום הראשון.
- בשביעי של פסח: קריאת שירת הים, ושמחה על קריעת הים.
- מנהגי ספרדים: רבים אוכלים קטניות (אורז, חומוס), ובמוצאי החג יהודי מרוקו חוגגים את המימונה, חגיגה של שכנים ושל פריחה, עם מופלטה וירקות טריים.
מקורו ההיסטורי
בני ישראל היו עבדים במצרים שנים רבות. ה’ שלח את משה לפרעה, ועשר מכות היכו את מצרים. המכה האחרונה, מכת בכורות, באה בליל ט״ו בניסן, אחרי שבני ישראל שחטו את קורבן הפסח ומרחו את דמו על המשקוף, ו”פסח ה’ על הפתח” (שמות יב:כג). פרעה שחרר אותם, והם יצאו בחפזון לפני שהבצק הספיק לתפוח: זו המצה. שבעה ימים אחר כך נקרע ים סוף. החג נקרא “חג המצות” ו”זמן חירותנו”.
המסר לימינו
ההגדה אומרת שבכל דור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים (פסחים קטז ע״ב). הדבר לא מוגבל לעבר: מצרים היא גם כל מה שמצר אותנו, וחירות היא מסע פנימי. המצה, “לחם עוני”, מזכירה שחירות מתחילה בענווה. והקבלה אומרת שהמצה היא “מיכלא דמהימנותא”, מזון האמונה. ובשבועות שאחריו, ספירת העומר הופכת את החירות לייעוד: לצאת ממצרים כדי לקבל תורה.