תקציר הפרשה

“וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל: בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא, וה’ אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה.” הוא מרגיע את העם: ה’ הוא עובר לפניך, ויהושע. לעיני כל ישראל הוא אומר ליהושע: “חזק ואמץ… וה’ הוא ההולך לפניך, הוא יהיה עמך, לא ירפך ולא יעזבך, לא תירא ולא תחת.”

משה כותב את התורה הזאת ונותן אותה לכהנים ולזקנים. הוא מצווה על הקהל: מקץ שבע שנים, בחג הסוכות שאחרי שנת השמיטה, כל העם, “האנשים והנשים והטף וגרך”, נקהלים במקדש לשמוע את קריאת התורה בפי המלך.

ה’ קורא למשה וליהושע אל אוהל מועד, בעמוד ענן, ומודיע שאחרי מות משה העם יזנה אחרי אלהי נכר. אז “ואנכי הסתר אסתיר פני”. התלמוד (חולין קל”ט ע”ב) רואה במילים אלה רמז לאסתר, הסיפור שבו שם ה’ אינו נזכר אך ידו מנהלת הכול. ה’ מצווה לכתוב את השירה (האזינו), שתהיה לעד ולא תשכח מפי זרעם: התלמוד לומד מכאן את המצווה האחרונה בתורה, כתיבת ספר תורה. משה מסיים לכתוב את התורה ומצווה להניחה מצד ארון הברית, ואחר כך מקהיל את הזקנים לדבר באזניהם את השירה.

תקציר ההפטרה

“דרשו ה’ בהמצאו”
הטקסט בספר ישעיהו: נ”ה, ו’–נ”ו, ח’

“דרשו ה’ בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב”: לפי התלמוד, אלה עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. “יעזוב רשע דרכו… כי ירבה לסלוח.” “כי לא מחשבותי מחשבותיכם.” כגשם המצמיח את הארץ, דבר ה’ לא ישוב ריקם. אחר כך הנביא מקבל את בן הנכר הנלווה אל ה’ ושומר את השבת: “והביאותים אל הר קדשי… כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים”.

למעשה, וילך נקראת כמעט תמיד יחד עם נצבים, או בשבת שובה, בין ראש השנה ליום הכיפורים, ואז קוראים “שובה ישראל עד ה’ אלהיך” (הושע י”ד).

הקשר בין הפרשה להפטרה

בפרשה ה’ מודיע שיסתיר את פניו; וההפטרה עונה: דרשוהו בהמצאו. גם בעת הסתר פנים, ה’ קרוב לכל קוראיו. והקהל שבפרשה, שבו גם הגר שומע את התורה, פוגש את “בית תפילה לכל העמים”.