תקציר הפרשה
“אתם ניצבים היום כולכם לפני ה’ אלהיכם”: ראשיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל, טפכם, נשיכם וגרך, “מחוטב עציך עד שואב מימיך”. כולם באים בברית, ולא רק העומדים כאן, אלא גם “את אשר איננו פה עמנו היום”: כל הדורות הבאים ונשמות הגרים העתידים.
משה מזהיר מפני מי שבלבבו פונה לעבודה זרה ואומר “שלום יהיה לי”, “שורש פורה ראש ולענה”: כל הארץ תסבול, והגויים ישאלו על מה עשה ה’ ככה לארץ הזאת. “הנסתרות לה’ אלהינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם”: כל אחד אחראי למה שהוא רואה, ויסוד הערבות ההדדית, “כל ישראל ערבים זה בזה”.
ואז ההבטחה הגדולה של התשובה: כי יבואו עליך כל הדברים האלה, “ושבת עד ה’ אלהיך”, וה’ ישיב את שבותך “אם יהיה נדחך בקצה השמים”, “ומל ה’ אלהיך את לבבך” לאהבה אותו. הרמב”ן רואה בפסוקים הבאים את מצוות התשובה: “לא בשמים היא… ולא מעבר לים היא… כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו”. ולבסוף הבחירה: “החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, לאהבה את ה’ אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו.”
נצבים נקראת תמיד סמוך לראש השנה: כל העם עומד יחד לפני הדיין.
תקציר ההפטרה
“שוש אשיש”
הטקסט בספר ישעיהו: ס”א, י’–ס”ג, ט’
השביעית והאחרונה מהפטרות הנחמה: עתה ירושלים היא שעונה. “שוש אשיש בה’, תגל נפשי באלהי, כי הלבישני בגדי ישע”, כחתן וככלה. “למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט, עד יצא כנוגה צדקה”. לא ייאמר לה עוד “עזובה”, כי “חפצי בה”; “ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך”. אחר כך מראה ה’ הבא מאדום, חמוץ בגדים, שדרך פורה לבדו. וההפטרה מסתיימת: “בכל צרתם לו צר, ומלאך פניו הושיעם”.
הקשר בין הפרשה להפטרה
הפרשה מבטיחה את השיבה ואת מילת הלב; ההפטרה שרה את השיבה שהתקיימה, בלשון חתונה בין ה’ לישראל. לפני ראש השנה אנו עומדים לפני המלך, ויודעים שבכל צרתנו לו צר.