תקציר הפרשה

הפרשה כולה כמעט שירה, הכתובה בספר התורה בשני טורים, “אריח על גבי לבנה”. משה מעיד את השמים ואת הארץ: “האזינו השמים ואדברה… יערוף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי”. הוא מכריז על צדקת ה’: “הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט”, ומוכיח את העם: “הלה’ תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם?”

הוא קורא לכל אחד לזכור את ההיסטוריה: “שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך”. בהנחל עליון גויים הציב גבולות עמים למספר בני ישראל, “כי חלק ה’ עמו”. “ימצאהו בארץ מדבר”, סובב אותו ושמר אותו “כאישון עינו”, “כנשר יעיר קנו” ונושא את גוזליו על אברתו. הוא הניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור.

אבל “וישמן ישורון ויבעט”: בשפע הוא נטש את צורו לאלהים חדשים. ה’ “אסתירה פני מהם”, ורעות יבואו: רעב, מלחמה ופיזור. ובכל זאת לא יכלה את ישראל, “פן יאמרו ידנו רמה”. “ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, אני אמית ואחיה”. השירה מסתיימת בנקמת האויבים וכפרת אדמתו עמו.

משה והושע (יהושע) אומרים את השירה באזני העם. משה מוסיף: “כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם”. בעצם היום הזה ה’ מצווה את משה לעלות אל הר נבו, לראות את ארץ כנען מרחוק ולמות שם, כאשר מת אהרן בהר ההר, על אשר מעלו במי מריבה. לפי התלמוד (ראש השנה ל”א ע”א), הלויים היו שרים שירה זו במקדש בכל שבת, מחולקת לשש פרשיות שראשי תיבותיהן הזי”ו ל”ך.

תקציר ההפטרה

“וידבר דוד”
הטקסט בספר שמואל ב’: כ”ב, א’–נ”א

בסוף ימיו שר דוד את השירה ביום הציל ה’ אותו מכף כל אויביו ומכף שאול: “ה’ סלעי ומצודתי ומפלטי לי”. הוא מתאר את מצוקתו, “אפפוני משברי מוות”, ואחר כך את התערבות ה’, כסערה אדירה: הארץ רועשת, ה’ רוכב על כרוב ונראה על כנפי רוח. “עם חסיד תתחסד, עם גבור תמים תתמם.” השירה מסתיימת בפסוק שאנו אומרים בסוף ברכת המזון: “מגדול ישועות מלכו, ועושה חסד למשיחו, לדוד ולזרעו עד עולם.”

הקשר בין הפרשה להפטרה

שתי שירות בסוף ימים, של שני המנהיגים הגדולים בישראל, משה ודוד. שתיהן קוראות לה’ “צור”, מדברות על הנשר או על כנפי הרוח, ומספרות סיפור שלם של הצלה. כשהאזינו חלה בין ראש השנה ליום הכיפורים, קוראים את הפטרת שבת שובה.