תקציר החג

ט״ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, היום שבו מתחילה שנה חדשה לעצי הפרי לעניין מעשרות ופירות. הוא חל באמצע החורף, כשהשקדייה כבר פורחת בארץ ישראל. אין בו איסור מלאכה ואין בו תפילות מיוחדות, אבל נהוג לאכול פירות ולא לומר תחנון.

מצוות היום

• אכילת פירות, ובעיקר פירות ארץ ישראל: שבעת המינים (חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ודבש), ופירות אחרים, כמו חרובים וצימוקים. מברכים על כל פרי ברכה מתאימה.
• “סדר ט״ו בשבט”: בעקבות מקובלי צפת נוהגים לערוך “סדר” עם ארבע כוסות יין, מלבן לאדום, ועם פירות מסוגים שונים (עם קליפה, עם גרעין, ושאפשר לאכול כולו). הספר “פרי עץ הדר” (נדפס בוונציה בשנת 1728) מביא את הסדר הזה.
• נטיעת עצים: מנהג שהתפשט בארץ ישראל מימי ראשית ההתיישבות החדשה.
• “אין אומרים תחנון” ואין צמים בו, כי הוא יום של שמחה קלה.

מקורו ההיסטורי

המשנה (ראש השנה א:א) מלמדת: “באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמישה עשר בו”. ההלכה כבית הלל. הסיבה: עד ט״ו בשבט עברו רוב הגשמים, והפירות מתחילים להתהוות. ראש השנה זה קובע מתי חלים המעשרות של עצי פרי ומתי נספרות שנות ה”ערלה” (שלוש שנים אסורות באכילה), ובמיוחד בשנת השמיטה. כך שהיום הוא יום חקלאי ומשפטי בעיקרו, והמסורת המקובלת הוסיפה לו משמעות רוחנית.

המסר לימינו

התורה אומרת “כי האדם עץ השדה” (דברים כ:יט), ומכאן שאדם דומה לעץ: שורשים, גזע, ענפים ופרי. הגמרא מספרת על חוני המעגל שראה אדם נוטע חרוב שלא יראה בפריו, והוא ענה: “כשם שנטעו לי אבותי, כך אני נוטע לבני” (תענית כג ע״א). ורבן יוחנן בן זכאי אמר: “אם הייתה נטיעה בידך ואמרו לך הרי המשיח בא, בוא ונטע את הנטיעה ואחר כך צא והקבל פניו” (אבות דרבי נתן). ט״ו בשבט הוא תזכורת לאחריות על הדורות הבאים, ועל הכבוד לעולם שבו אנו חיים.