תקציר היום

עשרה בטבת הוא צום ציבורי שמזכיר את תחילת המצור של נבוכדנאצר על ירושלים, שהסתיים בחורבן בית ראשון. זה אחד מארבעת הצומות שנזכרים בנבואת זכריה (ח:יט), ושהתורה שבעל פה קבעה בעקבות החורבן. הצום הזה הוא היחיד שיכול לחול ביום שישי.

מצוות היום

• צום מעלות השחר עד צאת הכוכבים: אין אוכלים ואין שותים, אבל מותר לרחוץ ולנעול נעלי עור.
• סליחות, “עננו” ו”אבינו מלכנו” בתפילות היום.
• קריאת התורה (“ויחל משה”) בשחרית ובמנחה, והפטרה במנחה.
• יום הקדיש הכללי: מאז 1950 קבע הרבנות הראשית בישראל שעשרה בטבת הוא יום לאמירת קדיש על קורבנות השואה שלא נודעו תאריך מותם.
• אם י׳ בטבת חל בערב שבת, מסיימים את הצום ברגע כניסת השבת.

מקורו ההיסטורי

בעשרה בטבת, בשנת 588 לפנה״ס בקירוב, נבוכדנאצר מלך בבל החל לצור על ירושלים (מלכים ב כה:א; ירמיהו נב:ד; יחזקאל כד:א-ב). המצור נמשך כשנה וחצי, ובתשעה בתמוז נפרצה העיר, ובתשעה באב נשרף בית המקדש. הנביא יחזקאל, שהיה בגולה, קיבל את הבשורה ביום עצמו ורשם אותה: “בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש היה דבר ה׳ אלי לאמר: בן אדם כתב לך את שם היום, את עצם היום הזה, סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה” (יחזקאל כד:א-ב). מכאן הקביעה של הצום.

המסר לימינו

צום י׳ בטבת הוא התחלה של תהליך שלם: המצור, ההפרצה, והחורבן. הוא מזכיר ש”גדולי החורבן” מתחילים קטן: מחלוקת, שיכחה, שתיקה. וזו גם הזדמנות להקשיב לנביאים, שאומרים שהצום עצמו אינו המטרה: “כה אמר ה׳ צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים, והאמת והשלום אהבו” (זכריה ח:יט). הצומות עתידים להיות ימי שמחה, אבל בתנאי של אמת ושלום.