תקציר החג

סעודת יתרו, הנקראת גם סעודת סיום או סעודת משה, היא סעודה חגיגית הנערכת ביום חמישי של השבוע שבו קוראים את פרשת יתרו, ועדיף במשך היום. זהו מנהג של יהודי אלג׳יריה, שנראה שנולד בתלמסאן והתפשט בכל הארץ, עד קונסטנטין. הוא נקלט גם בתוניסיה, בתקופה מאוחרת יותר. אין זה חג מן התורה או מדברי חכמים, אלא מנהג של קהילה, העובר מהורים לילדים.

מנהגי היום

• סעודה חגיגית במשפחה ביום חמישי במשך היום. אם קשה, אפשר בחמישי בערב, אבל לא ברביעי בערב: חמישי בערב קרוב יותר לשבת יתרו.
• אין אומרים תחנון, כביום של שמחה.
• אוכלים עופות, ובמיוחד תרנגולים. בתוניסיה אכלו פעם יונים, ואת מקומן תפסו התרנגולים.
• עוגה בצורת הר סיני, לרוב מגדל של פחזניות, מזכירה את ההר שבו ניתנה התורה.
• מנות קטנות בכלים קטנים, מוגשות בשפע על השולחן.

המקור בהיסטוריה

הפרשה מספרת שיתרו, כהן מדין וחותן משה, מצטרף לישראל במדבר עם אשת משה ובניו. הוא מכיר בגדולת ה׳, ו״יבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלוקים״ (שמות יח:יב). הסעודה מזכירה את סעודת יתרו, שבה נכנסה משפחתו לעם ישראל, ובעיקר את מתן תורה ועשרת הדברות, הנקראים באותו שבוע.

צאצאי יתרו, הקיני, שמרו על מקום של כבוד בתולדות ישראל, כפי שרואים בספרי שופטים, שמואל, מלכים וירמיהו. לפי סדר עולם רבה, התנא הגדול רבי יוסי בן חלפתא היה מצאצאי משפחה זו.

באלג׳יריה, תשובה בכתב יד של רבי חיים בליאח מתלמסאן, המביא את דברי הגאונים, מסבירה מדוע עורכים את הסעודה ביום. הרב יוסף נקאש מביא את המנהג בספרו ישועות יוסף.

בתוניסיה, הסעודה קשורה למגפת דיפתריה בסוף המאה ה־18, שהסתיימה ביום חמישי. הרב משה כלפון, בספרו ברית כהונה, מעיד שהמנהג היה אז חדש שם.

המסר להיום

ליתרו היה הכל: כבוד, כהונת מדין, חיים מסודרים. הוא עזב הכל כי שמע על יציאת מצרים ועל קריעת ים סוף, ורצה להתקרב אל האמת. סעודת יתרו מזכירה לנו שהתורה מתקבלת גם סביב השולחן, במשפחה, בשמחה. כל קהילה שמרה על דרכה לחגוג את הרגע הזה, וכולן חוגגות את אותה מתנה: התורה, שניתנה לכל ישראל ופתוחה לכל מי שבוחר, כמו יתרו, להצטרף אליה.