תקציר החג

סוכות נחגג חמישה עשר בתשרי, חמישה ימים אחרי יום כיפור, במשך שבעה ימים. אחרי שנתנו דין וחשבון ביום כיפור, יוצאים מהבית אל סוכה, בית זמני עם גג מסכך, ושמחים: “וחגתם אותו חג לה׳ שבעת ימים… ושמחתם לפני ה׳ אלהיכם שבעת ימים” (ויקרא כג:מא, מ). הוא נקרא “זמן שמחתנו”. אחריו בא שמיני עצרת.

מצוות החג

• ישיבה בסוכה שבעה ימים: אוכלים בה (חובה בלילה הראשון, ובשאר הימים לפחות לאכילת קבע), ובעדות רבות גם ישנים בה (ויקרא כג:מב).
• ארבעת המינים: אתרוג, לולב, הדס וערבה, שנוטלים ומנענעים בכל יום חוץ משבת (ויקרא כג:מ). המדרש (ויקרא רבה ל:יב) דורש אותם כארבעה טיפוסים בישראל, שמתאגדים: האתרוג הוא בעל תורה ומעשים טובים (טעם וריח), הלולב בעל תורה בלבד (טעם בלי ריח), ההדס בעל מעשים (ריח בלי טעם), והערבה אין בה לא זה ולא זה, אבל כולם נקשרים יחד.
• הלל שלם בכל ימי החג, הושענות סביב הבימה, ו**“שמחת בית השואבה”** לזכר ניסוך המים.
• אושפיזין: לפי הזוהר (אמור ק״ג ע״ב) מתארחים בסוכה שבעה אורחים רוחניים: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד, כל אחד ביום אחר.
• איסור מלאכה ביום הראשון (ובחוץ לארץ גם בשני), וחול המועד שבו מותרות מלאכות צורך המועד.

מקורו ההיסטורי

התורה מנמקת: “למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים” (ויקרא כג:מג). חכמים נחלקו האם הכוונה לענני הכבוד שליוו את ישראל במדבר (רבי אליעזר) או לסוכות ממש (רבי עקיבא; סוכה יא ע״ב). זה גם חג האסיף (שמות כג:טז), בסוף עונת הקציר. בימי המקרא נחגג החג בירושלים: שלמה חנך בו את המקדש (מלכים א ח), ועולי הגולה בימי עזרא ונחמיה בנו סוכות וקראו בתורה (נחמיה ח:יד-יח). בימי בית שני התקיימה “שמחת בית השואבה”, עד שאמרו “מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו” (משנה סוכה ה:א).

המסר לימינו

הסוכה היא דירת ארעי, והיא מלמדת ביטחון: אחרי חודש שבו שבנו בתשובה, אנו יוצאים מהבית הקבוע לגור תחת “צל האמונה” (כך קוראים לה בזוהר). הבית הקבוע מרגיש בטוח, אבל הסוכה מזכירה מי באמת שומר עלינו. בקהילות צפון אפריקה נוהגים לקשט את הסוכה בפירות ובבדים, והיא הופכת למקום שבו שוהים כל החג, אנשים מכל הגילאים. וארבעת המינים מלמדים אחדות בלי אחידות: אין צורך להיות דומים כדי להיות יחד.