תקציר הפרשה

“ואתחנן אל ה’”: משה מספר על תפילתו להיכנס לארץ. המדרש מונה 515 תפילות, כמניין המילה. ה’ מסרב: “רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה”, אך מרשה לו לראות את הארץ מראש הפסגה ומצווה אותו לחזק את יהושע.

משה מזהיר את העם: לא להוסיף ולא לגרוע מן המצוות; זכור את בעל פעור; “ואתם הדבקים בה’ אלהיכם חיים כולכם היום” (פסוק הנאמר לפני קריאת התורה). הוא מזכיר את מעמד הר סיני: “תמונה אינכם רואים זולתי קול”, ומכאן איסור כל דמות. הוא מבשר על הגלות אם העם ישחית, אך גם על השיבה: “ובקשתם משם את ה’ אלהיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך”. “וידעת היום והשבות אל לבבך… אין עוד” (עלינו לשבח). אחר כך מבדיל משה שלוש ערי מקלט בעבר הירדן מזרחה.

אחר כך הוא חוזר על עשרת הדיברות, בהבדלים אחדים: “שמור את יום השבת” במקום “זכור”, ש”בדיבור אחד נאמרו” כדברי חז”ל; וטעם השבת נעשה זכר לעבדות מצרים. העם, שנבהל מקול ה’, ביקש ממשה להיות לו לשליח.

ואז לב האמונה היהודית, קריאת שמע: “שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד. ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך”, עם מצוות תלמוד תורה (“ושננתם לבניך”), תפילין ומזוזה. משה מזהיר מפני השכחה בשעת השפע: “ובתים מלאים כל טוב אשר לא מילאת”. “כי ישאלך בנך מחר לאמר: מה העדות והחוקים והמשפטים”, שאלת הבן החכם שבהגדה, ואמרת לבנך: “עבדים היינו לפרעה במצרים”. ולבסוף האיסור להתחתן בשבעת העמים, וטעם הבחירה: “לא מרובכם מכל העמים… כי מאהבת ה’ אתכם.”

תקציר ההפטרה

“נחמו נחמו עמי”
הטקסט בספר ישעיהו: מ’, א’–כ”ו

אחרי תשעה באב מתחילות שבע דנחמתא. “נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. דברו על לב ירושלים”. קול קורא: “במדבר פנו דרך ה’”. “יבש חציר נבל ציץ, ודבר אלהינו יקום לעולם.” מבשרת ציון נקראת לעלות על הר גבוה ולומר לערי יהודה: “הנה אלהיכם”. כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים. “מי מדד בשעלו מים?” הגויים כמר מדלי לפניו. “שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה.”

הקשר בין הפרשה להפטרה

שבת זו באה תמיד אחרי תשעה באב: זו שבת נחמו. הפרשה מכריזה על אמונה באל אחד, שאין דומה לו; וההפטרה משיבה: “ואל מי תדמיוני ואשוה?” והבטחת משה, “ובקשתם משם את ה’ ומצאת”, נעשית לנחמת ישעיהו: יש קץ לגלות. ט”ו באב, יום שמחה, חל לעתים קרובות בשבוע זה.