תקציר הפרשה

ה’ אומר שפינחס, בקנאתו, השיב את חמתו מעל בני ישראל; הוא נותן לו “את בריתי שלום” וכהונת עולם. התורה מזכירה אז את שני החוטאים: זמרי בן סלוא, נשיא בית אב לשמעוני, וכזבי בת צור, ראש אומות בית אב במדין, ומצווה “צרור את המדיינים”. לפי המדרש, “פינחס זה אליהו”: אותה קנאה עוברת מדור לדור.

ה’ מצווה על מפקד שני בערבות מואב: שבט שבט, משפחה משפחה, נמנים 601,730 איש. איש מהם לא נמנה במפקד הראשון, מלבד כלב ויהושע. הארץ תחולק לפי גודל השבטים בגורל. הלויים נמנים לבדם.

בנות צלפחד (מחלה, נועה, חגלה, מלכה ותרצה), שאביהן מת בלי בנים, מבקשות את חלקן בנחלה. משה מקריב את משפטן לפני ה’, וה’ עונה: “כן בנות צלפחד דוברות”, וקובע את דיני הירושה.

ה’ אומר למשה לעלות אל ההר ולראות את הארץ לפני מותו. משה חושב רק על העם: “יפקוד ה’… איש על העדה… ולא תהיה עדת ה’ כצאן אשר אין להם רועה”. ה’ בוחר ביהושע, “איש אשר רוח בו”; משה סומך את ידיו עליו לפני אלעזר וכל העדה.

הפרשה מסתיימת בקרבנות: התמיד בכל יום, שבת, ראש חודש, פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות (שבעים פרים בשבעה ימים, כנגד שבעים האומות, אומר רש”י) ושמיני עצרת. אלה פסוקי המוסף של המועדים. בכל ברית מילה מכינים את כסא של אליהו, שקינא לברית.

תקציר ההפטרה

“ויד ה’ היתה אל אליהו”
הטקסט בספר מלכים א’: י”ח, מ”ו–י”ט, כ”א

אחרי ניצחונו בכרמל, אליהו מאוים במוות בידי איזבל המלכה. הוא בורח למדבר, יושב תחת רותם ומבקש את נפשו למות. מלאך מעיר אותו פעמיים, עם עוגת רצפים וצפחת מים; ובכוח האכילה ההיא הוא הולך ארבעים יום עד הר חורב. שם שואל ה’: “מה לך פה אליהו?” והוא עונה: “קנא קנאתי לה’ אלהי צבאות”. עוברים רוח גדולה, רעש ואש, ולא בהם ה’; “ואחר האש קול דממה דקה”. ה’ שולח אותו למשוח מלכים חדשים ואת אלישע לנביא תחתיו; אליהו משליך את אדרתו על אלישע, והוא הולך אחריו.

הקשר בין הפרשה להפטרה

פינחס ואליהו, שהמדרש מזהה אותם זה בזה, הם שני הקנאים הגדולים לברית. ובשני הטקסטים הנביא הזקן מקבל ממשיך: יהושע למשה, אלישע לאליהו. ההפטרה מזכירה גם שהשכינה אינה ברעש אלא בדממה. הפטרה זו נקראת רק בשנים שפרשת פינחס חלה לפני י”ז בתמוז; אחרת קוראים את הפטרת מטות.