תקציר הפרשה
אחרי קרבנות הנשיאים, אהרן מצטער שלא השתתף בהם. ה’ מנחם אותו (רש”י): שלך גדולה משלהם, אתה תדליק את המנורה בכל יום. אחר כך באים קידוש הלויים ופסח שני, הזדמנות נוספת, חודש אחר כך, למי שלא יכול היה להקריב את קרבן הפסח.
הפרשה מתארת כיצד עמוד ענן ביום ועמוד אש בלילה הוביל את ישראל, לקול חצוצרות הכסף. ואז העם, המתגעגע לבשר מצרים, מתלונן שוב. משה חולק את משאו עם שבעים זקנים, וה’ שולח שליו לרוב. שני אנשים, אלדד ומידד, מתנבאים במחנה.
לבסוף, מרים ואהרן מדברים במשה “על אודות האשה הכשית”. לפי רש”י, מדובר בציפורה, שמשה פירש ממנה כדי להתמסר כולו לנבואה; מפרשים אחרים רואים בכך את האישה שנשא משה בשנות מלכותו בכוש. מרים לוקה בצרעת שבעה ימים; משה מתפלל עליה: “אל נא רפא נא לה”.
תקציר ההפטרה
“רני ושמחי”
הטקסט בספר זכריה: ב’, י”ד–ד’, ז’
זכריה ניבא בשיבת ציון מגלות בבל, בימי דריוש מלך פרס, כשהבית השני עמד להיבנות. הוא רואה את הכהן הגדול יהושע שהשטן מקטרג עליו ומלאך מגן עליו: ה’ מטהר אותו ומלבישו בגדים נקיים. אחר כך הוא רואה מנורת זהב ושני זיתים עליה, שלפי אברבנאל הם שני משיחי ה’: הכהן הגדול והמלך מבית דוד. והמסר לזרובבל, הבונה את הבית: “לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי”.
הקשר בין הפרשה להפטרה
המנורה עומדת במרכז שני הטקסטים. בשניהם גם העם מעכב את ההשלמה: התלונות במדבר, ואחר כך ההיסוס לשוב ולבנות את הבית השני. ועם כל זאת, הגאולה באה: הכניסה לארץ, הבית השני, והגאולה השלמה.