תקציר החג

ראש השנה פותח את חודש תשרי, החודש השביעי למניין החודשים מניסן אך הראשון לשנת הבריאה. הגמרא עושה אותו ליום הדין: “בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון” (ראש השנה טז ע״א). אבל הוא גם היום שבו אנו ממליכים את הקדוש ברוך הוא: תפילות היום הן הכרזה על מלכותו, הרבה יותר מרשימת חששות.

החג נמשך יומיים, בארץ ובחוץ לארץ כאחד, מה שהתלמוד מכנה “יומא אריכתא”, יום אחד ארוך (ביצה ל ע״א). חיים אותו בבית הכנסת סביב השופר והתפילה המיוחדת, ובבית סביב סעודת חג שמתחילה בסימנים ובמתוק. בכל העדות הוא חגיגי ומלא תקווה: לא צמים, לובשים בגדי חג ואוכלים, כי “חדוות ה׳ היא מעוזכם” (נחמיה ח:י).

מצוות החג

• שמיעת קול שופר (במדבר כט:א). המצווה המרכזית, שמקיימים בבית הכנסת בתפילת שחרית. תוקעים שלוש סדרות (תקיעה, שברים, תרועה) לפי מסורת חז״ל, כמאה קולות בסך הכול, חלקם אחרי קריאת התורה וחלקם בתפילת מוסף. כשראש השנה חל בשבת אין תוקעים בשופר.
• שביתה ממלאכה: כבכל יום טוב, בישול והוצאה לצורך היום מותרים (חוץ מכשהחג חל בשבת).
• תפילות היום: במוסף שלוש ברכות מיוחדות, מלכויות, זכרונות ושופרות, ובכל אחת עשרה פסוקים מן התורה, הנביאים והכתובים.
• סעודת החג והסימנים. אחרי הקידוש ופת טבולה בדבש אוכלים מאכלי סימן ואומרים על כל אחד “יהי רצון”. הגמרא מזכירה חמישה (כריתות ו ע״א, הוריות יב ע״א): קרא, רוביא, כרתי, סלקא ותמרי. עדות צפון אפריקה והמזרח מוסיפות רימון, ראש של חיה (כבש או דג) ומאכלים נוספים, ולכל אחד לשון משחק בעברית או בארמית שהופכת לברכה. האשכנזים אוכלים בעיקר תפוח בדבש.
• תשליך: אחר הצהריים של היום הראשון הולכים אל מים חיים (ים, נהר, באר) ואומרים את פסוק מיכה: “ותשליך במצולות ים כל חטאותם” (מיכה ז:יט). זהו מנהג ולא חובה, מוכר מימי הביניים.
• ברכות: מאחלים “שנה טובה ומתוקה”, ורבות מהקהילות מקיימות התרת נדרים בבוקר שלפני החג.

מקורו ההיסטורי

התורה אינה מדברת על “ראש שנה” אלא על יום תרועה (במדבר כט:א) ועל זכרון תרועה (ויקרא כג:כד) באחד לחודש השביעי. המסורת שבעל פה היא שמזהה בו את יום הדין ואת יום בריאת האדם: לדברי רבי אליעזר “בתשרי נברא העולם” (ראש השנה י ע״ב), והתפילה אומרת “היום הרת עולם”.

התיאור הראשון של חגיגת היום הוא בספר נחמיה (פרק ח). עם שיבת ציון מבבל, באחד בתשרי קרא עזרא בתורה לפני כל הקהל מן הבוקר עד חצות היום, והעם בכה למשמע דבריה. אמרו להם נחמיה ועזרא: “אל תתאבלו ואל תבכו… אכלו משמנים ושתו ממתקים… כי חדוות ה׳ היא מעוזכם”. הפסוק הזה הוא הדגם לאופיו הכפול של היום, חמור ושמח כאחד.

התלמוד (מסכת ראש השנה, פרקים א-ב) קובע את דיני השופר, עדות החודש ושני הימים. בעבר קידש הסנהדרין את החודש על פי עדים, והספק לגבי היום המדויק הוא שגרם לכך ששני הימים נשמרו גם אחרי קביעת הלוח, מתוך זהירות ונאמנות למנהג הראשונים. הרמב״ם (הלכות תשובה ג:ד) מסביר את משמעות השופר: קולו אומר “עורו ישנים משנתכם, וחפשו במעשיכם, וחזרו בתשובה”.

המסר לימינו

ראש השנה הוא היום היחיד בשנה שבו כמעט לא מבקשים דבר לעצמנו: התפילה מתחילה במלכות ה׳ ולא בצרכינו. היום אומר קודם מי המלך, ואז שואל מי אנחנו רוצים להיות לפניו. זה מה שנותן לו עומק: שנה חדשה מתחילה כשמחליטים למי מפקידים אותה.

הגמרא מסבירה שתוקעים פעמיים, לפני המוסף ובמהלכו, “כדי לערבב את השטן” (ראש השנה טז ע״ב): גם הפחדים שלנו צריכים לפנות מקום לביטחון. המסורת הקבלית קושרת את השופר לבינה, ההבנה העמוקה, מקור התשובה; הקול שאין בו מילים אומר מה שמילים אינן יכולות. ושתי הקריאות, שרה וחנה ביום הראשון ואברהם ויצחק ביום השני, מלמדות שזכות השנה נשענת על תפילת אם ועל נאמנות אב: שתי נאמנויות, שתי דרכים להוריד ברכה.

מחווה פשוטה לשולחן החג: לפני הקידוש לבקש מכל אחד לומר במשפט אחד מה הוא רוצה “לזרוע” השנה. הדבש והסימנים הופכים אז להבטחה שנאמרה בקול, ולא רק לטקס.